<h1>אגרת הרמ"ה לחכמי לוניל</h1>
<h2>דף סט.</h2>
ודקאמר נמי לענין הבא על אחת מחייבי לאוין בלא קדושין שאינו לוקה ואקשו ליה רבנן מקושיין דאלו נערות, ודאי קושיא מעלייתא היא ולית נגר ובר נגר דיפרקינה. וההיא תשובה דידיה לא הוה חזיא לבר בי רב דחד יומא. חדא דקאמר דאיכא למימר דר' יצחק סבירא ליה שכל הבועל אחת מחייבי לאוין בהתראה לוקה ואע"ג דלא קידש כאביי דלית הלכתא כותיה. והא מילתא תמיהא טובא דהא לא שמעינן ליה לר' יצחק דאיירי בהא מילתא כלל וא"כ היכי תלינן ביה מילתא דלא שמעינן לה לדידיה ולא לדזוד מיניה אליבא דידיה דליבעי קדש ובעל, והיכי תלינן ליה בר' יצחק כי היכי דתקשי ליה השתא היכא דאיכא לאוקומי תנא אסברא אחרינא דלא שמעינן ליה בהדיא דסבירא ליה כותיה מוקמינן כי היכי דלא תקשי לן ואנן ניקום ונוקי מימריה דרבי יצחק במילתא דלא שמעינן ליה כי היכי דתקשי לן.
ותו דקאמר דאיכא למימר דר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך ר' יצחק אפשר דהכי סבירא ליה בממזרת, ודמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא אם כן (אפילו) היכי קשיא ליה לר' יצחק ממזרת. אלא על כרחך מדקשיא ליה ממזרת בנערה הוא דמוקים לה.
ודקא מייתי ראיה מפרק עשרה יוחסין, מהיכא דסבר לאיסתעויי מהתם הויא תיובתיה. דקאמר ואביי ורבא בכולהו חייבי לאווין פליגי. והא מילתא ליתא. דהא עיקר פלוגתא דאביי ורבא באלמנה לכהן גדול היא ולאו לענין הבועל בלא קידושין פליגי אלא לענין המקדש ולא בעל כדקאמר רבא בהדיא בעל לוקה לא בעל אינו לוקה ובדוקיא דקרא פליגי כדמפרש בגמרא ולאו בכולהו חייבי לאוין כדקאמר האי צורבא מרבנן אבל בבועל בלא קדושין תרויהו סבירא להו דלקי כדמפרש ואזיל ומודה רבא וכו' והאי דקא אמרינן ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ושניהם מודים וכו' לא למימר דפליגי בשאר חייבי לאוין אלא כיון דעיקר פלוגתיהו באלמנה לכהן גדול הוא ומשום דכתיבי בה תרי לישני לשון קדושין ולשון בעילה ופליגו בה אביי ורבא אביי מחייב ליה אכל חד מינייהו באנפי נפשיה ורבא משוי בעילה עיקר איצטריך לאיתויי נמי המחזיר גרושתו דכתיבי בה נמי תרי לישני לשון קדושין ולשון בעילה, לשון קדושין דכתיב לשוב לקחתה לשון בעילה דכתיב להיות לו לאשה, והיינו דאמרינן ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה. כלומר אע"ג דלגבי אלמנה לכהן גדול לא משוי אביי לשון בעילה עיקר הכא במחזיר גרושתו מודה. והדר קא אמרינן ומודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש שלוקה ולאו משום דסבירא ליה לרבא בשאר חייבי לאוין שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה אלא משום דאביי חייב אקדושין באנפי נפשייהו ואבעילה באנפי נפשה ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה דאלמא פליג עליה היכא דקדש ולא בעל למימרא דלא לקי וס"ד אמינא דכי היכי דלא מחייב רבא אקידושין בלא בעילה הכי נמי לא מחייב אבעילה בלא קדושין והא דאמר בעל לוקה בעל אחר קדושין קאמר ושניהם מודים וכו' כלומר אע"ג דלגבי אלמנה לכהן גדול דכתיבא קיחה ובעילה תרוייהו סבירא להו שאם בעל ולא קדש לוקה לגבי מחזיר גרושתו שניהם מודים שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה דכתיב לשוב לקחתה להיות לו לאשה הכתוב תלאן זו בזו. והרי איתברר לך דלא איירו אביי ורבא אלא היכא דכתיבא קיחה ובעילה אבל היכא דכתיבא בעילה בלא קיחה כמו ממזרת ונתינה ושאר הנך חייבי לאוין דכתיבי בהו לשון בעילה בלחוד דכולי עלמא לא בעי קדושין. ומאי דקאמר שלא תחלוק בחייבי לאוין על כרחיך חילקן הכתוב.
<h2>דף פא.</h2>
ודקאמר נמי לענין הבא על אחת מחייבי לאוין בלא קדושין שאינו לוקה ואקשו ליה רבנן מקושיין דאלו נערות, ודאי קושיא מעלייתא היא ולית נגר ובר נגר דיפרקינה. וההיא תשובה דידיה לא הוה חזיא לבר בי רב דחד יומא. חדא דקאמר דאיכא למימר דר' יצחק סבירא ליה שכל הבועל אחת מחייבי לאוין בהתראה לוקה ואע"ג דלא קידש כאביי דלית הלכתא כותיה. והא מילתא תמיהא טובא דהא לא שמעינן ליה לר' יצחק דאיירי בהא מילתא כלל וא"כ היכי תלינן ביה מילתא דלא שמעינן לה לדידיה ולא לדזוד מיניה אליבא דידיה דליבעי קדש ובעל, והיכי תלינן ליה בר' יצחק כי היכי דתקשי ליה השתא היכא דאיכא לאוקומי תנא אסברא אחרינא דלא שמעינן ליה בהדיא דסבירא ליה כותיה מוקמינן כי היכי דלא תקשי לן ואנן ניקום ונוקי מימריה דרבי יצחק במילתא דלא שמעינן ליה כי היכי דתקשי לן.
ותו דקאמר דאיכא למימר דר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך ר' יצחק אפשר דהכי סבירא ליה בממזרת, ודמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא אם כן (אפילו) היכי קשיא ליה לר' יצחק ממזרת. אלא על כרחך מדקשיא ליה ממזרת בנערה הוא דמוקים לה.
ודקא מייתי ראיה מפרק עשרה יוחסין, מהיכא דסבר לאיסתעויי מהתם הויא תיובתיה. דקאמר ואביי ורבא בכולהו חייבי לאווין פליגי. והא מילתא ליתא. דהא עיקר פלוגתא דאביי ורבא באלמנה לכהן גדול היא ולאו לענין הבועל בלא קידושין פליגי אלא לענין המקדש ולא בעל כדקאמר רבא בהדיא בעל לוקה לא בעל אינו לוקה ובדוקיא דקרא פליגי כדמפרש בגמרא ולאו בכולהו חייבי לאוין כדקאמר האי צורבא מרבנן אבל בבועל בלא קדושין תרויהו סבירא להו דלקי כדמפרש ואזיל ומודה רבא וכו' והאי דקא אמרינן ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ושניהם מודים וכו' לא למימר דפליגי בשאר חייבי לאוין אלא כיון דעיקר פלוגתיהו באלמנה לכהן גדול הוא ומשום דכתיבי בה תרי לישני לשון קדושין ולשון בעילה ופליגו בה אביי ורבא אביי מחייב ליה אכל חד מינייהו באנפי נפשיה ורבא משוי בעילה עיקר איצטריך לאיתויי נמי המחזיר גרושתו דכתיבי בה נמי תרי לישני לשון קדושין ולשון בעילה, לשון קדושין דכתיב לשוב לקחתה לשון בעילה דכתיב להיות לו לאשה, והיינו דאמרינן ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה. כלומר אע"ג דלגבי אלמנה לכהן גדול לא משוי אביי לשון בעילה עיקר הכא במחזיר גרושתו מודה. והדר קא אמרינן ומודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש שלוקה ולאו משום דסבירא ליה לרבא בשאר חייבי לאוין שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה אלא משום דאביי חייב אקדושין באנפי נפשייהו ואבעילה באנפי נפשה ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה דאלמא פליג עליה היכא דקדש ולא בעל למימרא דלא לקי וס"ד אמינא דכי היכי דלא מחייב רבא אקידושין בלא בעילה הכי נמי לא מחייב אבעילה בלא קדושין והא דאמר בעל לוקה בעל אחר קדושין קאמר ושניהם מודים וכו' כלומר אע"ג דלגבי אלמנה לכהן גדול דכתיבא קיחה ובעילה תרוייהו סבירא להו שאם בעל ולא קדש לוקה לגבי מחזיר גרושתו שניהם מודים שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה דכתיב לשוב לקחתה להיות לו לאשה הכתוב תלאן זו בזו. והרי איתברר לך דלא איירו אביי ורבא אלא היכא דכתיבא קיחה ובעילה אבל היכא דכתיבא בעילה בלא קיחה כמו ממזרת ונתינה ושאר הנך חייבי לאוין דכתיבי בהו לשון בעילה בלחוד דכולי עלמא לא בעי קדושין. ומאי דקאמר שלא תחלוק בחייבי לאוין על כרחיך חילקן הכתוב.
<h2>דף פג.</h2>
ומההיא דקאמר רבא גבי מעשר דמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם [איכא ראיה ברורה למאי דקאמרי רבנן דאספק נמי מברכינן דטעמא דרוב עמי הארץ מעשרין הם] הא לאו הכי הוו מברכי שהרי המעשר עיקר מצותו ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר ואם לאו כשם שנסתפק לנו בסוכה וביום טוב ואפילו הכי טעמא דרוב עמי הארץ מעשרין הם הא לאו הכי מברכינן. ולטעמיה דהאי צורבא מרבנן מאי חזי דיליף מסוכה לילף מיום טוב דהא תרוייהו חד טעמא נינהו. וכי תימא לדילן נמי מאי שנא סוכה בשמיני דלא תקינו לה רבנן ברכה, משום תרי טעמי חדא דכי מתקני רבנן ברכה אספק דאורייתא היכא דלא קא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יום טוב אחרון [ודאי מדאורייתא היכי לתקון ליה ברכה אסוכה לשוייה שביעי שהוא חול ולבטולי קדושת יום טוב אחרון] שהוא ודאי מדאורייתא. ועוד כיון דקא מברכינן בין בקידוש היום בין בתפלה ובברכת המזון את יום שמיני חג עצרת. היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוייה שביעי. כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו.
